ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מאתגר להיות הורה, במיוחד לקטנטנים.
העיסוק בנושא השואה הוא אף פעם לא טריויאלי והבחירה איך ומה להגיד היא תמיד מורכבת. לחלקנו יש הקשר משפחתי קרוב לאירועים הנוראיים, וחוויית הכאב היא גם מאוד אישית, בנוסף על זו הקולקטיבית. חשוב שנגדל את ילדינו בתוך ההקשר התרבותי שאליו נולדו ושבו הם חיים, ובמקביל חשוב בעיני גם שנצליח לשמור ולהגן עליהם מפני חוויות מזעזעות ומערערות נפשית. שיחה בנושא השואה יכולה בהחלט להיות כזאת, הרי הפרטים כל כך מזעזעים וכבמידה מסוימת גם בלתי-נתפסים, אפילו עבורנו - גם כמבוגרים. לכן טבעי וטוב שאנחנו מתלבטים כיצד, ומתי ולחשוף את הילדים לתכנים הללו, אם בכלל.
לדבר או לא לדבר? זאת לא השאלה
כשהחוויה הרגשית היא משמעותית, יש לנו נטיה לצמצם את השיח לשאלות פשוטות כדי להקל את עיבוד המידע. סביב ימי הזכרון למשל, יש נטייה לחשוב שהשאלה היא האם לדבר עם הילדים או לא. אלא שהשאלה הזאת מצמצמת אותנו לחשיבה של כן/לא, בעוד העיסוק החשוב יותר בעיני הוא בנוגע לאופן שבו נבחר לתת לנושא מקום בחיינו ובחיי ילדינו - בימי הזכרון בפרט, ובחיינו בכלל. יש למשל הבדל משמעותי בין חשיפה יזומה של הילדים לתכנים שחשובים לנו בהיבט הזיכרון האישי או הקולקטיבי, לבין התייחסות רגישה (תגובתית מותאמת) לשאלות ולתכנים שהילדים מביאים מעצמם ובעצמם מתוך חשיפה למילים או התנהגויות שמסקרנות אותם או שאינן מובנות להם. בעיני האיזון בין חשיפה יזומה לבין התייחסות רגישה מאפשר לנו למצוא את הדרך שמתאימה עבורנו ועבור הילדים שלנו.
במיוחד להורים לפעוטות שעוד לא נחשפו או הפנימו את מהותה של השואה, אני מציע שבכל שנה מחדש נאפשר לעצמנו לתהות אם עכשיו כעת הוא הזמן הנכון בעינינו לטובת ילדינו. כלומר עד כמה חשוב לנו שהילדים כבר ידעו אודות קיומה של השואה ואירועיה, ובעיקר למה. האם למשל זה חשוב עבורנו שיהיה המשך להנצחת זכרון האירועים והנספים (לזכור ולא לשכוח), או שאנחנו מאמינים שחשוב עבור הילדים שלנו לדעת על כך, בגילם. אני מציע לספר לילדים אודות השואה ואירועיה (באופן מותאם ליכולתם לעבד אותם), רק במידה ואנחנו רואים בכך ערך עבורם בנקודת הזמן בה אנחנו מתכוונים לספר.
האם כדאי ליזום שיחה עם הילדים על השואה?
כמו בכל נושא, גם בסוגיות של שכול ואובדן כדאי שהילדים שלנו ידעו שתמיד ניתן לפנות אלינו, גם אם לעיתים אנחנו לא פנויים טכנית ו/או רגשית לשוחח. כדי שהילדים שלנו ירגישו בנוח ואף ירצו לשוחח איתנו, אני מציע לנהל את השיחות לפי עקרון שאני מכנה התייחסות רגישה, שהיא תגובתית - הדברים שנאמר יהיו כתגובה לשאלותיהם, ומותאמת - בניסוח כללי, עמום במידה (אך לא מעורפל מדי וחסר פשר), תוך הקפדה על אופן תגובה נינוח. הגישה הרגישה מתאימה כאשר הילדים מפנים אלינו שאלות מיוזמתם, בין אם בהערת אגב, כפתיחת שיחה מיוזמתם, ולכל אורך השיחה.
אם חשוב לכם להוביל מיוזמתכם לשיח בנושא, אפשר לעשות זאת באופן רגיש ומתון. למשל ליזום רק את העלאת הנושא, תוך שמירה על חופש עבורם ועבורכם בהיבט התוכן עצמו ("היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה..."). כדאי ליזום בעצמנו את תחילת השיחה, כשלתחושתנו הילדים כבר עסוקים בנושא. למשל אם נחשפו למילים ותכנים שקשורים לנושא (כמו המילה "שואה") ממקורות אחרים. אם ההתנהלות שלנו במהלך היום שונה ורגשית באופן מובהק, כדאי גם אז לבחור להסביר לילדים את הסיבה לשינוי בהתנהגותנו. אפשר למשל לומר שאנחנו עצובים כרגע/היום, ולא חייבים להתייחס למשמעותו של היום.
אני מציע גם להבחין בין התוכן שנרצה להעביר ילדים לבין החוויה שלהם ביום הזה. כהורים, אני מאמין שהמטרה העיקרית שאמורה לעמוד לנגד עינינו היא לשמר תחושת בטחון, באמצעות הסברים בהירים, ממוקדים, ותוך שנזהרים מלהציף במידע או במלל. חשוב שהמסרים יהיו מותאמים ליכולת של הילדים שלנו להבין וגם להכיל את המסר ומותאמים גם לחוויה שלהם, כך שיוכלו גם לתקשר אותה איתנו. ילדים בגילאים דומים עשויים להיות בעלי מסוגלות שונה להבין או להכיל את התכנים בהיבט הקוגניטיבי ו/או הרגשי, וכדאי שנתאים את המסרים וסגנון השיח באופן רגיש מתוך ההיכרות שלנו אותם, גם במהלך השיחה עצמה.
מה אומרים, וממה עדיף להימנע?
מבחינת משמעות יום הזיכרון, ניתן להסביר כי מדובר ביום שאותו אנחנו מקדישים כדי לזכור אנשים שהיו חשובים לנו, שגרו במקום רחוק ובתקופה שהתרחשה לפני שנים רבות מאוד. כדי לשמר אצל ילדינו את חוויית הבטחון האישי, אני מציע להשתמש בתיאורים שיאפשרו לילדים תחושה של מרחק פסיכולוגי ופיזי מהסיטואציה. ניתן להמשיג את ההרחקה ב-3 מישורים עיקריים: הזמן, המקום, ומידת הפגיעה. כתבתי את הדוגמאות מטה כך שהן מסודרות עקרונית בהתאם להתפתחות הקוגניטיבית והמסוגלות להבין את המסר.
היבט הזמן - האירועים התרחשו מזמן: ״זה קרה לפני הרבה מאוד זמן / לפני שנולדנו / כשאבא של סבא היה צעיר / לפני הרבה שנים, לפני כ 100 שנים״ וכו'.
היבט המקום - האירועים התרחשו במקום מרוחק מהמקום בו אנו חיים: ״זה קרה במקום מאוד רחוק מכאן / בארץ רחוקה / במדינה אחרת / ביבשת אחרת״ וכו'.
היבט הפגיעה - אפשר לספר על היעדר חוויה של בטחון, או על פגיעה באופן כללי: ״לאנשים היה רע / לא היה להם מקום בטוח לגור בו / שאחרים ניסו לגרום להם (ליהודים) להרגיש רע / לעשות להם לא נעים / לפגוע בהם / לנצל אותם ולהרוג אותם״. מותר ולפעמים גם כדאי להשתמש גם במילה מוות, ובמידת הצורך עדיף להשתמש בה על פני מילים פחות מוכרות (על כך גם בהמשך).
שואה לצד תקומה
נושא השואה כולל גם פגיעות, אולם כדאי מאוד להשתדל להימנע מהדגשת יתר של חולשה גדולה או של היעדר מקום מוגן ובטוח. מילים כמו רדיפה, פגיעה, התעללות או רצח, לצד תיאור האחרים (הנאצים במקרה הזה) כרעים, נוראים, שונאים, שואפים לחסלנו וכו', עשויים מאוד לטלטל. גם תיאורים של הנספים כחלשים, נרדפים, ועוד יותר מכך הפרקטיקות האלימות בהן נעשה שימוש (שריפה בתנורים, תאי גזים, רכבות מוות) - כל אלו עלולים לזעזע ולערער מאוד את חוויית הבטחון האישי-רגשי של הילדים. אני מציע להישאר בתיאור הנספים כקבוצה כללית של נפגעים, וממליץ להימנע מאיזכור של פגיעה כלשהי בילדים ובמיוחד הירצחם של ילדים.
במקביל להסבר על השואה, כדאי לתת מקום משמעותי לתקומה, לחוזק ולחוסן שיש לנו היום כעם. לעובדה שיש לנו היום מדינה משלנו. מדינה שאנחנו יכולים לחיות בה בבטחון, להרגיש חופשיים, להביע את דעתנו, להנות ולשמוח. כאן ניתן להרחיב גם בתיאור חוזקם של היהודים בתקופת השואה. ניתן להסביר למשל שבזכות גבורת האנשים בעבר, והנחישות שלהם לשמור על עצמם בכל מחיר, הם הצליחו להינצל ולהגיע לארץ. פה אפשר כמובן להדגיש כל ערך שהוא חשוב בעיניכם.
חשיבותה של התקומה היא בעדותה לגבי החוסן וככזו היא יכולה לשמר תחושת בטחון. בשל כך, אנחנו עלולים למצוא עצמנו מרחיבים ומפליגים בהסברים בנוגע להיבטי חוסן ותקומה, במיוחד כשאנחנו מזהים אצל הילדים חוויה של פחד או דאגה. כדאי לדעת שגם סביב תכני התקומה, עודף מלל עלול להעמיס ודווקא לא להוביל לתחושת הרגעה אליה ביקשנו לכוון. לכן אני מציע לשמור על ההסברים קצרים, ועל אוזן ולב קשובים.
הצפירה
בשלב בו הילדים כבר מודעים לצפירה (סביב גיל שנתיים) - חשוב לתת הסבר מניח את הדעת לסיבה לקיומה, כדי שיוכלו לקשר אותה להסבר כאשר הצפירה עצמה תתרחש. המלצתי בגילאים הצעירים היא לומר בסמוך יחסית לצפירה משהו בסגנון: "עוד מעט נשמע יחד צפירה. זה קול חזק של תוווווווווווו ששומעים כמו מרמקול. הצפירה מזכירה לנו (ופה בהתאם לגיל ובעדיות לניסוח ניטרלי ככל שניתן) אנשים יקרים / אנשים שבזכותם אנחנו כאן / קשיים שהיו לנו / אנשים שנפגעו... ואנחנו עומדים בשקט עד שהצפירה מסתיימת". זמן הצפירה אגב יכול להיות מאוד מטריד עבור הצעירים יותר, וברגעים האלו כדאי לזכור שנוכל לייחד את זכרם של המתים בדרכנו, גם אם במשך הצפירה נתרכז במתן תחושה של בטחון לילדים, נהיה איתם, נספק מענה רגשי ככל שידרש, ולא בהכרח נוכל לעמוד בשקט.
שאלות במקום הסברים
טבעי שאנחנו תוהים מה כדאי לענות בתגובה לשאלות הילדים, או מה מתאים לספר להם. זאת ההזדמנות לזכור שמה ואיך שנבחר להסביר לילדים על הנושא הספיציפי עשוי להיות החלק המשני והפחות מהותי בשיחה. חשוב הרבה יותר בעיני שננסה דרך השיחה עם הילדים, להבין מה הם כבר יודעים, מה הם חושבים על כך, ועל מה הם מבקשים עוד לדעת.
בכל שלב התפתחותי בו הילדים נמצאים, השאלות שלהם יכולות לכוון אותנו להיבטים שונים של אותה התופעה - אלו שמעסיקים אותם בשלב הזה בחייהם. מאוד חשוב שלא להתחמק מלשוחח על הדברים. המנעות משיחה עלולה להתפרש כמטרידה מאוד, כי "מפלצות גדלות בחושך". ילדים עשויים לחוות תחושות של מתח במהלך הימים שלפני וגם אחרי יום הזיכרון. ניסיון להסתיר ולהתנהג "כרגיל", במיוחד כשהילדים שואלים באופן מפורש, מותיר אותם בנסיון לפרש לעצמם את הסיטואציה. כל ילד עלול להשלים בדמיונו עולם מסוכן ומטריד בצורה שונה. הם עלולים לחוש חרדה מאסון גדול שמתקרב ולחשוש לשלום המשפחה, ואף לחוות בושה או אשמה על שאלות ששאלוֿ, בתהייה אם הם מורחקים מהשיח משום שהתנהגו באופן פסול ואם כועסים עליהם.
מדברים הרבה, וגם על מוות
כשהילדים שואלים שאלות רבות, אנחנו עלולים להרגיש מעט המומים או מבולבלים, ולתהות מהיכן להתחיל ועד כמה לחשוף. במטרה לעשות לעצמנו ולהם קצת סדר במחשבות, אפשר תחילה לציין שנראה שהנושא מאוד מעניין אותם, ולחקור איתם עוד על הסקרנות עצמה. אם הילדים מתעקשים לקבל תשובה ברורה יותר, כדאי בהחלט להתייחס ולענות להם, ואני כאמור ממליץ להשתמש בהסברים כלליים ככל שניתן. אפשר לדבר על אנשים שנפגעו, במידת הצורך אפשר גם לומר שהם מתו.
בהקשר לנושא המוות, אני מעדיף להשתמש במונח 'מתו', כך שיהיה לילדים טבעי וברור. רוב הילדים נחשפים למילה מוות כבר בגיל מאוד צעיר, למשל סביב חרקים שנתקלו בהם בגינה, לכן המילה מוכרת להם ומותאמת ליכולת הבנתם. למרות אי הנוחות שאולי קיימת אצלנו, לדעתי עדיף שלא להתחבא מאחורי מילים "יפות" כגון 'נפלו' או 'נפטרו' במידה והילדים לא מכירים אותן. המטרה היא ליצור שיח אמיתי וברור, ולהימנע מתחושה של שיחה ללא שיח, שנעשית כנסיון הסתרה והסחת דעת בצורה מתוחכמת. הסתרה כאמור מעודדת את הילדים להשלים את התמונה בראשם, ואיננו יודעים כמה מזעזעת היא תהיה עבורם. בכל זאת נשתדל להמנע מפירוט אודות הסיבות למוות, וכמובן שנמנע מתיאור האופן הטרגי והמזעזע.
נשמור על הקשב
כשם שחשוב להיענות לצורך של הילדים לדעת ולהבין, חשוב גם להיענות לצורך שלהם במרחב השיח. נוכל לעשות זאת כך שלאורך השיחה נאפשר להם גם לשתוק ולא לענות, גם אם הבאנו לפתחם שאלה פשוטה שנותרה כרגע תלויה באויר.
כדי כבד את הזמן שדרוש להם לעבד את הדברים שאמרנועדיף שנענה בהסברים ממצים וקצרים, ונרחיב עוד על הרעיון המרכזי בו אנו דנים רק בהתאם לבקשתם.
שיחה טובה היא כזאת שבה יש אפשרות לקשר עין, באופן נעים ולא חודרני. משתדל שהמבט שלנו יאפשר להם לפגוש את העינייים שלנו כאשר ירצו בכך, אולם לא נדרוש מהם להביט בנו. הסטת המבט אצל הילדים עשויה להיות איתות שלהם לצורך בהפסקה או אף בקטיעת השיח. כמובן שהתרחקות או הצעה למשחק מצידם תהיינה גם הן סימנים שיאותתו לנו שזמן השיחה בנושא תם מבחינתם. במצב כזה בו הילדים מאותתים לנו שסקרנותם סופקה, או שהתכנים מציפים מדי עבורם, מאוד כדאי שנכבד זאת ונעצור. נעצור גם אם לתחושתנו הנושא לא הגיע למיצוי, המסר לא הובהר, ואולי אף המשפט הספציפי עוד לא הושלם.
נעצור כי יותר מכל, הם זקוקים לנו קשובים להם.
מקווה שהצלחתי לעזור לכןם לעשות מעט סדר במחשבות. אני כאן לכל שאלה.