הבת שלי כבר בת שנה ו-10 חודשים, והיא ממש לא אלימה. רק שלפעמים היא מתנהגת בצורה שפוגעת בילדים (ולעיתים גם מבוגרים, בעלי חיים, וחייזרים) שנמצאים בקרבתה. במקביל להתנהלות שמתאפיינת לרוב ברוגע ובנעימים, היא יכולה לחטוף, להדוף, לנשוך, למשוך, להכות, לדחוף (מעניין שלכל המילים האלו הסיומת off ולא uff - כי באמת אוף!)... ויש גם תקופות שבהן ההתנהגות הזאת מתרחשת באופן תכוף (אוף!)
החלק המהותי הוא שהיא עושה את כל אלו ללא כל מוטיבציה לפגוע.
ואת זה אני אומר באופן חד משמעי וללא צל של ספק.
תמיד מסביבי יש שתוהים אם אני טועה. הרי איך אני כל כך ודאי?
התשובה פשוטה - כך החלטתי!
ובהחלטה מודעת אני פוסל כל המשגה אחרת שעלולה להגדיר אותה כאלימה או פוגענית.
למה? כי מצאתי שזאת הדרך שמגייסת אותי לסייע לה ולהוביל דרך ברגישות וללא כעס.
אז למה היא מתנהגת כך? מהרבה סיבות כנראה.
לפחות אחת מהן היא שהיא עוד לא מבינה שזה באמת פוגע. לפחות לא כמו שאנחנו מבינים פגיעה באחר/ת.
לעיתים זו הדרך שלה להשיג את מבוקשה, או דרך להבעת תסכול. לעיתים נראה שמתעורר בה דחף (קדום?) לא נשלט, וכמובן שיתכנו עוד אפשרויות רבות אחרות.
אבל הסיבה להתנהגות באמת לא מאוד משנה, כי העובדה שאין כאן כוונה לפגוע, לא מסירה ממני אחריות.
האחריות להגן על אחרים בסביבה, והאחריות להגן גם עליה.
האחריות לסייע לה לפעול באופן שיהיה נעים גם לאחרים, כדי לאפשר לה ללמוד כיצד ליצור אינטראקציות מוצלחות עם הסביבה.
כשההתנהגות של אלה פוגעת במישהו אחר, אני זוכר שהמיקוד הוא ההתנהגות, ולא הבת שלי. כשמדובר בסיטואציה מתמשכת, אני מתקרב, עוצר אותה במידת הצורך, ממשיג* את "הרצון שלה" באופן ניטרלי עד חיובי, ומכוון להתנהגות נעימה אחרת.
"אני רואה שאת רוצה *לשחק* עם אמילי.
הפלסטיק הזה (כן, זה שאת נועצת לה בגב שוב ושוב כרגע) עלול להכאיב לה. בואי נניח אותו בצד ונחבק אותה. איזה כיף!"
*יש שיטענו שבפרשנות שאני בוחר אני עלול לסלף את האמת.
זה אולי נכון, אבל אני לא עסוק בזה. למה?
א. כי אין לי דרך לדעת מהי ה"אמת". כל פרשנות שלי תישאר פרשנות, גם אם היא נשענת על תיאוריות ותיקות או תפיסות תרבותיות שנהנות מהסכמה רחבה.
ב. כי הנטייה שלנו היא לפרשנות לפי ה"אמת" שהתרגלנו להמשיג. זו פרשנות שלרוב עושה שימוש במושגי אלימות ומאבקי הכוחות. לי חשוב לזכור שגם זו רק פרשנות אחת, וניתן שלא לבחור בה.