יש הטוענים שעונשים לעיתים עובדים, ואני טוען שזו בדיוק הבעיה איתם.
אם גם אתם עסוקים בשאלה "איזה עונש כדאי לתת כאשר הילד שלי כאשר הוא...?", הקטע הבא הוא בשבילכם.
** קצרים בזמן? עברו לחלק המסומן ב- **
מדוע אנחנו מענישים את הילדים?
כי עשו מעשה שאינו מקובל עלינו (למשל פגעו במכוון), או שלא עשו מה שציפינו מהם (למשל לסדר את החדר).
ומה יהיה העונש?
משהו מכאיב דיו, שיגרום להם להבין שמחיר של ההתנהגות הוא יקר מדי.
הנה מספר דוגמאות:
זרקת את המשחק ופיזרת אותו על הרצפה? 10 דקות ישיבה על כסא המחשבות!
לא התכוננת למבחן ונכשלת? אין חטיפים היום!
היכית את אחיך? אין טלויזיה שבוע!
אנחנו מוודאים שהעונש מכאיב דיו, וכך העונש מכחיד את ההתנהגות הלא רצויה.
הגיוני? בהחלט. וזה גם באמת עובד... בטווח הקצר.
אולם מדוע זה לא באמת עובד לאורך זמן, ובוודאי שלא באופן גורף?
משום שהילדים שלנו מורכבים יותר, פקחים יותר, ומעבר לכל - אוהבים אותנו יותר!
איך כל זה קשור לאהבה? אתייחס לכך בהמשך, אולם תחילה נבחן את הסיטואציה.
במקרים רבים נראה שהילדים פועלים בניגוד להנחיות שלנו באופן מכוון.
אלו המקרים בהם נרגיש ש"הם יודעים שאסור, אבל עושים לי דווקא!".
במקרים אלו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לשמור על סמכותנו ולהעניש.
אנחנו בהחלט מתמידים בדרכנו ומענישים בכל פעם, ובכל זאת שום דבר לא משתנה. מדוע בעצם?
אם הם יודעים שהתגובה שלנו לא תשתנה, מה ההגיון להמשיך באותה התנהגות?
כאשר העונש ברור וצפוי, מדוע הם פועלים שוב ושוב באותו אופן לא יעיל?
בואו נקרא את השורות האחרונות מזוית מעט אחרת:
כאשר העונשים לא עובדים, מדוע אנחנו פועלים שוב ושוב באותו אופן לא יעיל?
אם אנחנו רואים שההתנהגות שלהם לא משתנה, מה ההגיון להמשיך באותה דרך חינוכית?
אנחנו מתמידים בדרכנו ומענישים בכל פעם, כאשר שום דבר לא משתנה. מדוע בעצם?
סיבה אחת היא כי ניתן לומר עלינו שההתנהגות שלנו מונעת ממוטיבציה, בשילוב עם דרכי ההתנהגות המוכרות לנו.
המוטיבציה שלנו להפסיק את ההתנהגות של ילדינו - מניעה אותנו להעניש אותם. זו הדרך שאנחנו מכירים מילדותנו.
המוטיבציה של הילדים להרגיש אותנו מעורבים בחייהם - מניעה אותם להמשיך בדרך שמפעילה אותנו. זו הדרך שפיתחו עד כה.
במילים אחרות, הילדים מוכנים לסבול את העונש, ולו בכדי לזכות בתשומת הלב שלנו.
כמה הם מוכנים להקריב כדי לקרב אותנו אליהם.
מדהים! הם באמת אוהבים אותנו בכל מחיר!
חשוב לזכור כי אהבה והערכה כלפינו אין פירושה בהכרח צייתנות.
כדי לבחון מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות כהורים בתגובה להתנהגותם נחזור לדוגמאות.
נתבונן בסוגיית שלילת הטלויזיה/חוג או כל מקור הנאה אחר - בעקבות מכות.
שימו לב שהקשר היחיד בין התנהגות הילד לבין תוצאותיה הוא המעורבות שלנו.
במילים אחרות, מכות בין האחים גורמות לנו לכעוס (מעורבות רגשית), לכן אנחנו שוללים טלויזיה.
והם כבר יודעים זאת היטב.
** לקצרים בזמן - קראו מכאן **
כדי שההתנהגות תיפסק ובתחילה תתמתן, נדרש קשר ישיר או השלכה טבעית להתנהגותם.
השלכה הנובעת מהמציאות עצמה, ובעלת הגיון טבעי של תהליכי סיבה ותוצאה.
מה עושים?
מחליטים שלא מענישים יותר - פשוט כי זה לא עובד לאורך זמן.
בוחנים מראש מהי התוצאה הטבעית (האמיתית) של כל התנהגות. תתפלאו לגלות שאין זו משימה פשוטה כל כך.
מגיבים להתנהגות באופן ענייני ונינוח. קוטעים את ההתנהגות במידת הצורך ומיישמים השלכה טבעית.
במידה והילד יכול לתקן את המצב - מצפים שיתקן לפני שממשיכים בפעילות אחרת (אל תדרשו ממנו לבקש סליחה - על כך בפוסט אחר).
איננו מנסים לתקן את המציאות עבורם!
ננסח דברינו באופן חיובי, אשר מתייחס לדרישות המציאות ללא האשמה.
נשמע פשוט? מורכב? מעורפל?
אתם מוזמנים להעלות סוגיות המטרידות אתכם, ונבחן יחד מה עשויה להיות ההשלכה הטבעית לכל מצב.
בהצלחה, יאיר