גם אתם מרגישים חסרי אונים אל מול התנהגות הילדים?
גם לכם ברגעי תסכול מתפלק מדי פעם פליק?
גם אתם מתוסכלים מהתגובה שלכם?
כולנו יודעים שבימינו אלימות כלפי ילדים היא אסורה בחוק, גם כשמדובר ב"מכות חינוכיות". רובנו גם מבינים שמדובר בחוק חשוב, שעוזר להגן על הילדים ועל זכויותיהם.
הרשו לי להציג עמדה מתריסה:
יש שיטענו שהחוק הזה דווקא פוגע בילדים רבים, ויתכן שאפילו אסכים איתם.
מאז שהתפתחה ההבנה לפיה אלימות כלפי ילדים הינה התנהגות מסכנת ומשפילה, הדרך לחקיקת חוק היתה קצרה יחסית. ב-2006 התייחסה הוועדה בדבר זכויות הילד ל"כל ענישה שעושה שימוש בכוח פיזי, ונועדה לגרום רמת כאב או אי-נוחות כלשהי, גם הקלה ביותר". זאת משום ש"ענישה גופנית היא תמיד משפילה". בהמשך ישנה גם התייחסות לענישה מילולית "שממעיטה בערכם, משפילה,... מאיימת, מפחידה...", שכן גם אלו משפילים.
נסכים כי ענישה גופנית ומילולית היא משפילה ופוגענית, אולם לדעתי האלטרנטיבה, שלעיתים אינה משפילה כלל, עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר.
האם ילד שלא מכיר בסמכות של הוריו גדל בתחושה של סביבה מוגנת?
מה לומדת ילדה שמכה את אביה בכל פעם שלא נענה לדרישתה לממתק, והוא בתגובה מציין ש"זה לא נעים לי" ומתרחק בהססנות?
האם מישהו מתעכב לרגע, כדי לתת את הדעת על ההשלכות הנפשיות של היעדר סמכות ההורה על הילדים?
מדוע הורים לא מצליחים לחנך?
ההורים של היום גודלו כילדים תחת תפיסה אחרת, בה להורה היה כוח בידיים. אותו כוח בו נעשה שימוש בכל עת בה היה צורך לחנך את הילד. במקום שבו המילים כשלו, היד תנצח. זו היתה התפיסה החינוכית שרובנו גדלנו על ברכיה, גם אם אצלנו בבית לא היתה אלימות של ממש.
תסכימו איתי שבימינו, העברת ביקורת על הורים והתנהלותם מול ילדיהם הפכה סוג של ספורט לאומי, שכולם לוקחים בו חלק. אפילו ההורים מבקרים את עצמם ואת התנהגותם מדי יום (במקרה הטוב).
וזה בעיקר בגלל שאנחנו מתקשים להבין שההורים של היום נמצאים במלכוד. מצב של lose-lose.
אם הילד לא מחונך, ההורים אשמים. אם ההורים מנסים לכפות את ערכיהם, אז הם "אנשים קשים", או "לא מאפשרים לילד לבטא את צרכיו".
לכן, במציאות בלתי אפשרית שכזו, ההורים נעים מעמדה אחת לאחרת, כמטוטלת שהכוח המניע אותה הוא רגשות האשם. ובתוך המטוטלת מתפתחת התחושה ההורית של העידן החדש: חוסר האונים.
החוק לקח מההורים את אחד הכלים הנוחים והקלים ביותר לשימוש, ובצדק. אי אפשר לחנך ילדים באלימות והשפלה.
אולם את האלטרנטיבה צריכים ההורים ללמוד לבד, וגם הילדים משלמים בדרכם את שכר הלימוד.
ההורים של העידן החדש נותרו אבודים, נדרשים להמציא את עצמם מחדש בכל יום, חסרי אונים, עמוסי רגשות אשמה, ומתמודדים (לבד) עם תחושות של כשלון. ואין שם אף אחד, ואף חוק, שלוקח על עצמו את אחריות לספק להורים כלים אחרים, יעילים לא פחות, וללמד אותם להשתמש בכלים האלה.
רק כשנבין את עומק בדידותם של ההורים במערכה, נוכל אולי להציע להם תמיכה במקום ביקורת, חמלה במקום האשמה.
מוכר לכם?
יש מצבים שאתם נתקלים בהם?
מרגישים שיש לכם טיפים יצירתיים משלכם?
אני מזמין אתכם להצטרף לקבוצה "הורים יוצאים מן הכלל!" להתייעץ ולשתף!