אני לא זוכר הרבה מכיתה ב', אבל סיטואציה ספציפית אחת זכורה לי היטב.
למורה לטבע היה קול מאוד נוכח. קול חזק ועוצמתי שהיה על גבול המאיים. באחד הימים באמצע השנה היא נכנסה לכיתה בסערה, חמורת סבר, כשכל הגוף שלה משדר כעס עצום. אני זוכר בדיוק איפה ישבתי, ואיך כולנו השתתקנו לדממה באותו הרגע והבטנו בה. התחושה היתה כאילו מסוכן אפילו לנשום בחופשיות. היא התיישבה על כיסא מול כל הכיתה, והטיחה על רגליה ערימה של דפים, דפי המבחן שעשינו בשבוע שעבר. את דבריה היא פתחה בהאשמות כלפינו על כך שבדיקת המבחנים הכעיסה אותה מאוד, ושהציונים הם בושה וחרפה.
ואז בהפתעה מוחלטת:
יאיר! אתה התכוננת למבחן?
כן
וכמה זמן התכוננת?
...כמה ימים
והיה לך קשה להתכונן?
אהה... אה... לא ממש
יאיר הוא היחיד מכל הכיתה שעבר את הבחינה, ואפילו בציון גבוה!
אני זוכר שהייתי בשוק.
את הפחד הגדול מהעתיד לבוא, שהתחלף בהקלה משמעותית.
איך הרגשתי שהלב שלי חוזר בהדרגה לקצב סביר, ואני מתחיל לנשום.
את ההבנה שהמורה למעשה השתמשה בשיחה איתי כדי להוכיח את כולם.
זה כנראה השקר הראשון שאני זוכר.
הגבתי במהירות וחישבתי צעדים תוך כדי תנועה. שקר פומבי, מול כל הכיתה. שקר שאין ממנו חזרה.
שיקרתי בצורה מחושבת, נחושה, תוך כדי שאני מהרהר אילו תשובות יראו שהתכוננתי, אבל גם ישאירו מקום לאפשרות שלא התכוננתי בצורה מוצלחת דיה.
אולי אפילו הפתעתי את עצמי.
לא באמת ידעתי מה עלול לקרות למי שנכשל כי לא התכונן למבחן או בכלל.
אני גם חושב שלא חששתי מעונש. חששתי ממה שהמורה תחשוב עלי, ואיך שהיא תגיב כלפי.
חששתי לקחת את סיכון לפגיעה בהערכה שלה כלפי. הסיכון לומר אמת הרגיש כנראה גדול ומאיים מדי.
ברגע האמת, הסיכון בשקר נראה קטן משמעותית.
אז שיקרתי במטרה להינצל.
בחזרה לעתיד - עכשיו אנחנו ההורים, וזוכרים שגם אנחנו שיקרנו כילדים (לא שהפסקנו מאז).
כשהילדים משקרים לנו, טבעי שזה מעורר בנו מגוון גדול של רגשות, גם כשאנחנו יודעים ששקרים הם שלב התפתחותי חשוב. הרי השלב הזה מגיע בגיל 3 או 4. אבל מה לגבי שקרים בגיל 6, או 11?
אם אנחנו רוצים שהילדים לא ירגישו צורך לשקר לנו, נזכור שמטרת השקר היא הגנה. אנחנו יכולים להסביר להם שחשוב לא לשקר (באמת?), לתפוס אותם בשקר, להעניש או "רק" לכעוס. כל אלו כנראה יובילו לאותם המקומות שגם אנחנו חווינו כילדים. וחלקנו המשכנו לשקר. גם להורים.
כאלטרנטיבה, אני מציע לזכור שכשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו להרגיש בטוחים בנו ואיתנו, בטוחים בקשר איתנו ובקבלה שלנו אותם ללא תנאי ובכל תנאי - הצורך בשקר פוחת.
ומה לגבי אחרים בסביבתם?
היכולת לשקר באופן גמיש היא תכונה חשובה מאוד ולהשתלבות חברתית.
אני מקווה שאם יחושו איום, הם ישקרו כדי להינצל.
ולגבי הסיטואציה בשיעור טבע?
יש בה מן תחושה מתקתקה של החמצה.
לו רק הייתי פחות חושש, הייתי אומר את האמת.
אמנם אין לי מושג מה המורה היתה עושה לו הייתי מתוודה שלא התכוננתי כלל, ואיך זה היה מטרפד את כל מטרת התחקיר שלה, אבל אני מאמין שזה כנראה היה הרבה יותר משעשע. בדיעבד.