שדרות ירושלים 98, רמת גן

052-4258736

סדנאות

קבוצות עבודה לרכישת כלים אפקטיבים להורות מקרבת

הרצאות

הנחית קבוצות גדולות
בנושאי חינוך וגידול ילדים בגישה מקרבת

הדרכות שינה

תהליך ליווי שינה
מותאם לילד ולהוריו

ליווי אישי

הדרכת הורים פרטנית
בקליניקה, בבית, ואף
בשיחות וידאו

פוסטים אחרונים
Please reload

ארכיון
Please reload

כשהילדים שואלים על השואה

April 11, 2018

יום הזיכרון לשואה ולגבורה טעון ברגשות מאוד עזים. נושא השואה הוא בעל מורכבות רבה עבור רובנו. לחלקנו הקשר משפחתי קרוב לאירועים הנוראיים, ומכאן שחוויית הכאב אינה רק קולקטיבית אלא גם מאוד אישית. המורכבות גדולה גם לאור העובדה שמאוד חשוב לנו לגדל את ילדינו בתוך ההקשר של התרבות אליה אנחנו מרגישים קשורים, ומאידך חשוב לנו גם לשמור עליהם מפני תכנים מזעזעים כל כך. הרי האירועים והפרקטיקות בהן נעשה שימוש הן מזעזעות עד כדי בלתי-נתפסות, אפילו עבורנו - המבוגרים. לכן טבעי וטוב שאנחנו מתלבטים כיצד, ומתי ולחשוף את הילדים לתכנים הללו, אם בכלל.


כנקודת פתיחה, אני מציע שנבחן האם סיפור אודות קיומה של השואה ואירועיה הוא חשוב עבורנו, או שאנחנו מאמינים שהוא חשוב עבור הילדים, בגילם. אני מציע לספר לילדים אודות השואה ואירועיה (באופן מותאם ליכולתם לעבד אותם), רק במידה ואנחנו רואים בכך ערך עבורם בנקודת הזמן בה אנחנו מתכוונים לספר. יש בעיני הבדל גדול בין חשיפה יזומה של הילדים לתכנים שאנחנו מרגישים שהם חשובים - מבחינת הזיכרון האישי או הקולקטיבי, לבין התייחסות תכנים אותם מעלים הילדים כחלק מהיחשפם למילים או התנהגויות אותם הם אינם מבינים.


האם משוחחים עם הילדים?

לתפיסתי כדאי בהחלט לשוחח עם הילדים על הנושא, אולם אני ממליץ לעשות זאת רק במידה שהם מפנים אלינו שאלות, או במצב בו לתחושתנו סביר שהם כבר עסוקים בנושא בשל חשיפה למילים כמו "שואה" ממקורות שונים. כמובן שבמידה ואנחנו מרגישים שההתנהלות שלנו במהלך היום שונה ומושפעת מהחוויה הרגשית שלנו, כדאי גם אז לבחור להסביר לילדים את הסיבה לשינוי בהתנהגותנו.
כשאנחנו ניגשים לרעיון השיחה, חשוב להבחין בין התוכן שנרצה להעביר ובין החוויה של הילדים ביום הזה.
בראש ובראשונה נקפיד על מסרים שיהיו מותאמים ליכולת של הילדים להכיל את החוויה ונשאף ללמד אותם את הדרכים לתקשר אותה. ילדים בגילאים דומים עשויים להיות בעלי יכולת שונה להבין או להכיל את התכנים מבחינה קוגניטיבית או רגשית, לכן כדאי שנבצע את ההתאמה באופן רגיש על פי היכרותינו אותם.

 


מה אומרים, וממה עדיף להימנע?


מבחינת משמעות יום הזיכרון, ניתן להסביר כי מדובר ביום שאותו אנחנו מקדישים כדי לזכור אנשים שהיו חשובים לנו, בתקופה שהתרחשה לפני שנים רבות מאוד. לאורך כל השיחה נקפיד לזכור שמטרתנו העיקרית הינה שמירה על חוויית הבטחון האישי של הילדים. לכן כעקרון כללי לשיחה, כדאי להשתמש בתיאורים שיאפשרו לילדים תחושה של מרחק מהסיטואציה. ההרחקה יכולה להיעשות ב-3 מישורים: הזמן, המקום, הפגיעה. הדוגמאות מסודרות עקרונית בהתאם להתפתחות הקוגניטיבית והמסוגלות להבין את המסר. אדגיש שבגילאים הצעירים יותר ניצמד לדוגמאות הראשונות שאני מביא.

  • היבט הזמן - כדאי להשתמש בהסבר לפיו עבר זמן רב מאז שהאירועים התרחשו: "זה קרה לפני הרבה מאוד זמן / כשאבא של סבא היה ילד / לפני שנים רבות מאוד" וכו'.

  • היבט המקום - כאשר מקום ההתרחשות מרוחק מהמקום בו אנו חיים, אנחנו מקטינים את תחושת הסכנה. לכן ניתן לומר שהשואה התרחשה "במקום מאוד רחוק מכאן / במדינה אחרת / ביבשת אחרת" וכו'. 

  • היבט הפגיעה - אפשר לדבר על פגיעה באופן כללי, ולומר שאנשים אחרים "ניסו לגרום (ליהודים) להרגיש רע, לעשות להם לא נעים, לפגוע בהם, לנצל אותם ולהרוג אותם". לגישתי מותר להשתמש גם במילה מוות, ובמידת הצורך עדיף להשתמש בה על פני מילים פחות מוכרות (על כך גם בהמשך).


באופן טבעי נושא השואה מתאר פגיעות, אולם כדאי מאוד להשתדל להימנע מהדגשה של חולשה גדולה או של היעדר מקום מוגן ובטוח.  מילים כמו רדיפה או פגיעה, לצד תיאור האחרים (הנאצים במקרה הזה) כרעים, שונאים, שואפים לחסלנו וכו', עשויות מאוד לטלטל. גם תיאורים של הנספים כחלשים, נרדפים, ועוד יותר מכך הפרקטיקות האלימות בהן נעשה שימוש (שריפה בתנורים, תאי גזים, רכבות מוות) - כל אלו עלולים לערער מאוד את חוויית הבטחון האישי-רגשי של הילדים. במיוחד אני ממליץ להישאר בתיאור הנספים (לא חייבים להגדירם כיהודים) כקבוצה שלמה של נפגעים, להימנע מאיזכור של פגיעה בילדים ו/או הריגתם.

 

 

הצפירה

בשלב בו הילדים כבר מודעים לצפירה (סביב גיל שנתיים) - חשוב לתת הסבר מניח את הדעת לסיבה לקיומה, כדי שיוכלו לקשר אותה להסבר כאשר הצפירה עצמה תתרחש. המלצתי בגילאים הצעירים היא לומר בסמוך יחסית לצפירה משהו דוגמת: "עוד מעט נשמע יחד צפירה. זה קול חזק של תוווווווווווו ששומעים כמו מרמקול. הצפירה מזכירה לנו (ופה בהתאם לגיל ובעדיות לניסוח ניטרלי ככל שניתן) אנשים יקרים / אנשים שבזכותם אנחנו כאן / קשיים שהיו לנו / אנשים שנפגעו... ואנחנו עומדים בשקט עד שהצפירה מסתיימת".
זמן הצפירה אגב יכול להיות מאוד מטריד עבור הצעירים יותר, וברגעים האלו אני ממליץ לזכור שנוכל לייחד את זכרם של המתים בדרכנו, גם אם במשך הצפירה נתרכז במתן תחושת בטחון לילדים, נהיה איתם, נספק מענה רגשי ככל שידרש, ולא נוכל לעמוד בשקט.

 


לשאול במקום להגיד

פעמים רבות עולות השאלות - 'איך לענות?' או 'מה לספר?'
באופן כללי, מה ואיך שנבחר להסביר לילדים על הנושא הספיציפי עשוי להיות החלק השני והפחות מהותי בשיחה. חשוב הרבה יותר בעיני שננסה דרך השיחה עם הילדים, להבין מה הם כבר יודעים, מה הם חושבים על כך, ומה היו רוצים עוד לדעת.
בכל שלב התפתחותי בו הילדים נמצאים, השאלות שלהם יכולות לכוון אותנו להיבטים שונים של אותה התופעה - אלו שמעסיקים אותם בשלב הזה בחייהם. מאוד חשוב שלא להתחמק מלשוחח על הדברים. המנעות משיחה עלולה להתפרש במטרידה מאוד, כי הרי כולנו יודעים ש"מפלצות גדלות בחושך".

 


עושים סדר במחשבות

כשהילדים שואלים שאלות רבות, אנחנו עלולים להרגיש מעט המומים או מבולבלים, ולתהות מהיכן להתחיל ועד כמה לחשוף.
לכן, במטרה לעשות לעצמנו ולהם קצת סדר במחשבות, אפשר תחילה לציין שנראה שהנושא מאוד מעניין אותם, ולחקור איתם עוד את חווית הסקרנות עצמה. אם הילדים מתעקשים לקבל תשובה ברורה יותר, אפשר בהחלט לענות להם, אולם אני ממליץ להשתמש בהסברים כלליים ככל שניתן. אפשר לדבר על אנשים שנפגעו, במידת הצורך אפשר גם לומר שהם מתו. בהקשר הזה אני מעדיף להשתמש במונח 'מתו', כך שיהיה לילדים טבעי וברור. למרות אי הנוחות, מאוד לא להתחבא מאחורי מילים "יפות" כגון 'נפלו' או 'נפטרו' במידה והילדים לא מכירים אותן, כדי שלא ליצור עוד תחושה של הסתרה מהנורא. בכל מקרה כדאי להמנע מפירוט על הסיבות המהותיות וכמובן מתיאור האופן הטרגי.

 

 

במהלך השיחה - להיות בקשב

כשם שחשוב להיענות לצורך של הילדים לדעת ולהבין, כך חשוב גם להיענות לצורך שלהם במרחב השיח. לאורך השיחה חשוב לאפשר להם את השתיקה, גם אם הבאנו לפתחם שאלה שנותרה כרגע תלויה באויר. חשוב לכבד את הזמן הדרש להם לעיבוד המסרים שהבאנו. לשם כך כדאי שנענה בהסברים ממצים וקצרים, ונרחיב עוד על הרעיון המרכזי בו אנו דנים רק על פי בקשתם. 
לכל אורך השיחה חשוב שהשיח יהיה מלווה בקשר עין. הסטת המבט של הילדים עשויה להיות איתות שלהם לצורך בהפסקה או אף בקטיעת השיח. כמובן שהתרחקות או הצעה למשחק תהיינה גם הן סימנים שיאותתו לנו שזמן השיחה בנושא תם מבחינתם. במצב כזה בו הילדים מאותתים לנו שסקרנותם סופקה, או שהתכנים מציפים מדי עבורם, מאוד כדאי שנכבד זאת ונעצור. נעצור גם אם לתחושתנו הנושא לא מוצא, המסר לא הובהר, ואולי אף המשפט הספציפי עוד לא הושלם.
נעצור כי הם זקוקים לכך.


יום שקשה להיות בו הורה.

אני כאן לכל שאלה.

Please reload