שדרות ירושלים 98, רמת גן

052-4258736

סדנאות

קבוצות עבודה לרכישת כלים אפקטיבים להורות מקרבת

הרצאות

הנחית קבוצות גדולות
בנושאי חינוך וגידול ילדים בגישה מקרבת

הדרכות שינה

תהליך ליווי שינה
מותאם לילד ולהוריו

ליווי אישי

הדרכת הורים פרטנית
בקליניקה, בבית, ואף
בשיחות וידאו

פוסטים אחרונים
Please reload

ארכיון
Please reload

חינוך ללא כפייה

June 1, 2015

בעבודתי בתהליכי הנחיית הורים, אני נתקל פעמים רבות בתהיות לגבי הקו העדין שבין חינוך לכפיה. ההורים שואלים אותי "כיצד נוכל לחנך את ילדינו לערכים, להעביר את תפיסותינו ואף לצפות מהם לנהוג על פיהם, מבלי לכפות את סט הערכים אותו אנחנו בחרנו - עליהם?".
בפוסט הנוכחי אשתדל להבהיר את עמדתי.

 

 

האם גם לכם עברו פעם מחשבות בסגנון:

אם הילד לא רוצה ......., למה צריך להכריח אותו?

 

בחלק החסר ניתן להשלים מגוון אפשרויות תלויות גיל:

ללכת לישון, לאכול, להתקלח, לצחצח שיניים,

ללכת לגן או לבית הספר, לסדר את החדר,

לצאת לגינה הציבורית, להכין שעורי בית,

להחזיר את הכלים המלוכלכים למטבח, לכיור (אולי אפילו לשטוף כלים רחמנא לצלן), ועוד ועוד.

 

פעמים רבות, אנחנו מסתדרים די טוב עם השאלות האלו, ויש לנו צידוקים הגיוניים עבור רובן. בין צידוקים העיקריים יהיו: "זה למענו", "כך צריך", או "זה מקובל".

צידוקים אלו מתהדרים בדרך כלל בסיומת של סימן קריאה ברור, והם עוזרים לנו לבסס תחושה של בטחון בדרך החינוך שלנו.

 

הדילמה הופכת מורכבת יותר כאשר הילד מביע התנגדות באופן נחרץ. הוא לא מוכן להירדם במיטה, אלא רק עם ציצי, במיטת ההורים, או מול הטלויזיה. היא מתעקשת שהיא לא רוצה ללכת לסבתא (כי היא כבר בת 4). החברים יצאו לשחק והוא מבטיח שיחזיר את הכלים אחר כך. היא אומרת שהיא כועסת על המורה, ולכן לא מתכוונת להכין שיעורי בית.

גם במקרים כאלו, הצידוקים שכבר הזכרתי עוזרים לנו להישאר יציבים בעמדתנו, ולהציג מסר לפיו אנחנו מצפים מהילדים למלא אחר מטלותיהם.

 

ובכל זאת, ישנם מקרים בהם הצידוקים האלו בכל זאת נכשלים, וסימן הקריאה שבסופם מתעקם והופך לסימן שאלה מציק. כדי להבין מה מאפיין את המקרים האלו, נתבונן על מספר מקרים:

במקרה ה"קל" ביותר, הורים תוהים האם זה הוגן לצפות מילד בן שלוש לסדר את הצעצועים אצל סבא וסבתא, כאשר בני הדודים לא נדרשים לקחת חלק.

מצבים בהם מעורבת אמונה עשויים להיות מורכבים יותר. כך למשל, הורה שחזר בתשובה עשוי לתהות עד כמה מותר לו להתעקש ולדרוש מבנו בן ה-5 להתחיל ליטול ידיים.

המצבים המורכבים ביותר בעיני, מערבים תפיסה ערכית שאינה מתבססת על אמונה. הדוגמה הנפוצה ביותר כיום היא של הורים שהפכו טבעונים, ותוהים האם לגיטימי לכפות על ילדיהם בני חמש ושנתיים הרגלי תזונה חדשים ומותאמים לתפיסתם, אשר כוללים מניעה של מאכלים שאהבו – נניח הקציצות של סבתא, ושוקולד חלב.

 

מדוע אם כן, במקרים כאלה הדילמה הופכת גדולה ומציקה יותר?

בדרך כלל, זה קורה לנו כאשר היינו רוצים להרגיש בנוח לצפות מהילדים להתנהגות שמבוססת על הערכים שלנו (ההורים), אולם בסביבה הקרובה קיימות דוגמאות סותרות ונפוצות יחסית. במקרים אלו, מתעוררות בנו שאלות שמכוונות במהותן לאחד העקרונות הפסולים ביותר בעינינו. עקרון הכפייה.

 

אחד העקרונות להורות יעילה בעיני, הוא בחינה מתמדת בנוגע לשאלה "האם אני מקיים את הערכים להם אני מחנך?". כך למשל, חינוך לעקרון של אי-אלימות לא יכול להתבסס על הכאת הילד כאשר הוא אלים (או בכל מקרה אחר כמובן). באופן דומה, אם אני מחנך לרעיון שכפייה היא עקרון שגוי, אני לא מעוניין להשתמש בו גם מול ילדי.

 

כדי להבין איך מחנכים ללא כפיה, אני מתחיל מהמילון.

חינוך הנו לימוד, הדרכה או הכשרה.

כפייה הינה הכרחה, אילוץ, אניסה.

 

לכאורה מדובר בשני מושגים שונים לחלוטין, כך שכלל לא אמורה להיות חפיפה ביניהם. ובכל זאת, השאלות בנוגע לכפייה של ערכים על ילדים מתעוררות באופן טבעי ויומיומי.

 

לתפיסתי, לעולם לא ניתן יהיה לכפות את ערכינו על הילדים. ערכיהם האישיים יתעצבו כנראה בהשפעת מחנכיהם העיקריים, אולם גם לסביבה היותר רחבה תהיה כנראה השפעה, ואת גודל השפעתה קשה לחזות. למרות - ולמעשה דווקא בגלל - שערכים לא ניתן לכפות, מאוד חשוב בעיני לכפות על הילדים את התנהגויות שאנחנו מאמינים שהן חשובות עבורו, או לכל הפחות כאלו שאינן פוגעניות כלפיו.

 

כשאנו כופים על הילדים שלנו ביצוע של התנהגויות מסוימות, אנחנו מעבירים מגוון רחב מאוד של מסרים חיוביים דווקא.

כשאנחנו כופים עליהם אכילה של מזון בריא ומגוון, מקלחת, שינה בשעה הנכונה ובמינון הנכון, ברור לנו שזה נעשה מתוך דאגה לשלומם הפיזי והנפשי, ולכן (כמעט ש)אין דילמה.

כשאנחנו מכריחים אותם לצאת איתנו לגינה, אנחנו מלמדים אותם שהמשפחה מבחינתנו היא יחידה אחת לכידה, גם כשלעיתים יש לכל אחד רצונות משל עצמו, וכולם נאלצים להתפשר.

כשאנחנו דורשים מהם לקחת חלק במטלות הבית, אנחנו מלמדים אותם שהנוכחות שלהם בבית היא משמעותית, ושאנחנו רואים בהם שותפים.

 

אתייחס כעת להורים שעסוקים בדילמת הערכים האישיים.

ההורה הדתי מרגיש כי הוא כופה על בנו נטילת ידיים. אולם אם לא יעשה זאת, כעבור שנים עשוי בנו לתהות מדוע לא חינכו אותו לחשיבות נטילת הידיים קודם, ולמעשה כפו עליו את אי קיום המצווה.

הורה הטבעוני החרד לזכויותיהם של ילדיו, עשוי לאפשר להם לאכול מוצרים מן החי, בשל העובדה שכך עשו עד כה. עם גדילתם וגיבוש ההבנה הערכית שבבסיס הטבעונות, הילדים עשויים לחוש שהוריהם כפו עליהם למעשה את הפעולה ההפוכה – אכילת מוצרים מן החי וגרימת סבל. יתרה מכך, כעת עליהם להתמודד עם גמילה מטעמים מוכרים של בית סבתא.

 

נכון, בחיים אין תעודות ביטוח. על כל בחירה (או אי-בחירה) שלכם, אתם ניצבים בפני האשמה עתידית של ילדיכם. יחד עם זאת, האחריות היא שלכם לדאגה לרווחתם של הילדים – בהתאם לתפיסתכם.

לכן, בכל שלב וגיל של הילדים, חשוב לבחון מהו מארג ההתנהגויות אותו לגיטימי לכפות עליהם, מתי חשוב לאפשר להם את הבחירה שלהם, וכיצד לעשות זאת.

 

בנוגע למצבים המאתגרים יותר – כפיה של התנהגויות המבוססות ערכים אישיים של ההורים, אציע כלל אצבע "פשוט":

כאשר לדעתכם הילד מסוגל לעשות בחירה שקולה ומותאמת לערכיו – הפסיקו לכפות עליו.

 

בהצלחה!

Please reload