חינוך ללא כפייה

בעבודתי בתהליכי הנחיית הורים, אני נתקל פעמים רבות בתהיות לגבי הקו העדין שבין חינוך לכפיה. ההורים שואלים אותי "כיצד נוכל לחנך את ילדינו לערכים, להעביר את תפיסותינו ואף לצפות מהם לנהוג על פיהם, מבלי לכפות את סט הערכים אותו אנחנו בחרנו - עליהם?". בפוסט הנוכחי אשתדל להבהיר את עמדתי.

האם גם לכם עברו פעם מחשבות בסגנון:

אם הילד לא רוצה ......., למה צריך להכריח אותו?

בחלק החסר ניתן להשלים מגוון אפשרויות תלויות גיל:

ללכת לישון, לאכול, להתקלח, לצחצח שיניים,

ללכת לגן או לבית הספר, לסדר את החדר,

לצאת לגינה הציבורית, להכין שעורי בית,

להחזיר את הכלים המלוכלכים למטבח, לכיור (אולי אפילו לשטוף כלים רחמנא לצלן), ועוד ועוד.

פעמים רבות, אנחנו מסתדרים די טוב עם השאלות האלו, ויש לנו צידוקים הגיוניים עבור רובן. בין צידוקים העיקריים יהיו: "זה למענו", "כך צריך", או "זה מקובל".

צידוקים אלו מתהדרים בדרך כלל בסיומת של סימן קריאה ברור, והם עוזרים לנו לבסס תחושה של בטחון בדרך החינוך שלנו.

הדילמה הופכת מורכבת יותר כאשר הילד מביע התנגדות באופן נחרץ. הוא לא מוכן להירדם במיטה, אלא רק עם ציצי, במיטת ההורים, או מול הטלויזיה. היא מתעקשת שהיא לא רוצה ללכת לסבתא (כי היא כבר בת 4). החברים יצאו לשחק והוא מבטיח שיחזיר את הכלים אחר כך. היא אומרת שהיא כועסת על המורה, ולכן לא מתכוונת להכין שיעורי בית.

גם במקרים כאלו, הצידוקים שכבר הזכרתי עוזרים לנו להישאר יציבים בעמדתנו, ולהציג מסר לפיו אנחנו מצפים מהילדים למלא אחר מטלותיהם.

ובכל זאת, ישנם מקרים בהם הצידוקים האלו בכל זאת נכשלים, וסימן הקריאה שבסופם מתעקם והופך לסימן שאלה מציק. כדי להבין מה מאפיין את המקרים האלו, נתבונן על מספר מקרים:

במקרה ה"קל" ביותר, הורים תוהים האם זה הוגן לצפות מילד בן שלוש לסדר את הצעצועים אצל סבא וסבתא, כאשר בני הדודים לא נדרשים לקחת חלק.

מצבים בהם מעורבת אמונה עשויים להיות מורכבים יותר. כך למשל, הורה שחזר בתשובה עשוי לתהות עד כמה מותר לו להתעקש ולדרוש מבנו בן ה-5 להתחיל ליטול ידיים.

המצבים המורכבים ביותר בעיני, מערבים תפיסה ערכית שאינה מתבססת על אמונה. הדוגמה הנפוצה ביותר כיום היא של הורים שהפכו טבעונים, ותוהים האם לגיטימי לכפות על ילדיהם בני חמש ושנתיים הרגלי תזונה חדשים ומותאמים לתפיסתם, אשר כוללים מניעה של מאכלים שאהבו – נניח הקציצות של סבתא, ושוקולד חלב.

מדוע אם כן, במקרים כאלה הדילמה הופכת גדולה ומציקה יותר?

בדרך כלל, זה קורה לנו כאשר היינו רוצים להרגיש בנוח לצפות מהילדים להתנהגות שמבוססת על הערכים שלנו (ההורים), אולם בסביבה הקרובה קיימות דוגמאות סותרות ונפוצות יחסית. במקרים אלו, מתעוררות בנו שאלות שמכוונות במהותן לאחד העקרונות הפסולים ביותר בעינינו. עקרון הכפייה.

אחד העקרונות להורות יעילה בעיני, הוא בחינה מתמדת בנוגע לשאלה "האם אני מקיים את הערכים להם אני מחנך?". כך למשל, חינוך לעקרון של אי-אלימות לא יכול להתבסס על הכאת הילד כאשר הוא אלים (או בכל מקרה אחר כמובן). באופן דומה, אם אני מחנך לרעיון שכפייה היא עקרון שגוי, אני לא מעוניין להשתמש בו גם מול ילדי.

כדי להבין איך מחנכים ללא כפיה, אני מתחיל מהמילון.

חינוך הנו לימוד, הדרכה או הכשרה.

כפייה הינה הכרחה, אילוץ, אניסה.

לכאורה מדובר בשני מושגים שונים לחלוטין, כך שכלל לא אמורה להיות חפיפה ביניהם. ובכל זאת, השאלות בנוגע לכפייה של ערכים על ילדים מתעוררות באופן טבעי ויומיומי.

לתפיסתי, לעולם לא ניתן יהיה לכפות את ערכינו על הילדים