הבת שלי, בת שנה ועשרה חודשים בזמן כתיבת הפוסט, לא משתפת פעולה. לפחות לא תמיד. זה פשוט לא בא לה טבעי. וברגעים האלו, זה יכול להיות מאוד לא פשוט.
ממש הבוקר אחרי המקלחת, שוב סירבה להסתרק. ואני מוצא את עצמי בדילמה בין עמדת לוחם קרבי נחוש, ובין סוכן מכירות ממולח. העניין הוא שתחום המכירות אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אז אני נאלץ מראש לוותר על העניין. וברצינות, אני באמת חושב שאנחנו לא אמורים "למכור" לילדים שלנו את הרעיון של שיתוף פעולה. מצד שני, נחישות קרבית? איך אני יכול לצאת לקרב מולה? אני הרי יודע שיש לי את הכח להכניע אותה (לפחות היום), אבל כל כך חשוב לי שהבסיס של מערכת היחסים בינינו יהיה של אהבה וכבוד הדדי, ולא של יחסי כוחות.
ברגעים כאלו, אנחנו נגררים להאמין שזו הבחירה העומדת בפנינו - בחירה בין 2 עמדות לא אטרקטיביות בעליל. העניין הוא ששתי העמדות האלו מייצגות רק שני קצוות על רצף אינסופי כמעט של אפשרויות ביניים. אמנם מאתגר יותר לזהות אותן ולאמץ אותן, אבל אני מוצא שהן נכונות (לפחות עבורי) הרבה יותר.
וזה הקטע עם עמדה מקרבת, שנמצאת על התפר שבין מאבק, שכנוע, וויתור. כי אין ויתור, ומנגד אין מלחמה או התרפסות. בגישה מקרבת הסירוק (או כל פעולה אחרת) יתרחש משום שהוא הכרחי (ובואו נניח לצורך הדוגמא ולשלמות התא המשפחתי שלי, שהסירוק הוא הכרחי). המשימה שלי היא למצוא את הדרך להגיע לשם יחד איתה וללא מאבק.
הצעד הראשון ברגעים של חוסר שיתוף פעולה יהיה להתחבר לרגש שמפעיל אותה כנגד המטרה שסימנתי, למוטיבציה האישית שלה, להלך המחשבה. כמבוגרים, דרוש לנו הרבה מאמץ כדי להתבונן באופן "ילדי" על הסיטואציה. מאתגר לזהות מהן המגבלות הרגשיות והקוגניטיביות שלהם, ומתי מדובר בהיבטים אחרים.
אתם ודאי סקרנים לדעת מה עשיתי, ואם הגעתם עד לכאן איך אוכל לאכזב?
התבוננתי בה, יודע שהסירוק לא נעים לה. מנחש שיש לכך לפחות 2 סיבות. התחושה הלא מאוד נעימה (לכן קנינו מברשת רכה יחסית), ותחושת היעדר השליטה. כמובן שהיא גם לא מבינה את המטרה עצמה.
אני מתקרב עם המברשת, כשהיא ישובה רכוסה בכיסא. היא מיד כבר נשענת לאחור כמתרחקת. הראש שלי אומר "חייבים". הלב שלי רועד מפחד לפגוע בה. בקשר בינינו. מסתכל אליה בחיוך ומריץ רעיונות לעידוד.
ילדים בגילה אוהבים חיקוי. אוהבים יחד. אוהבים שעשוע. אוהבים לבצע בעצמם. מגיעה החלטה: מסתרקים "יחד".
"סירוק" לעצמי בליווי אמירה בקול משעשע (למי שמכיר, אין הרבה מה לסרק אצלי), והיא צוחקת. כעת סירוק אצלה מתקבל ביותר סבלנות. עוד סירוק אצלי, ועוד אחד אצלה. ושוב. אנחנו פועלים בהדדיות, והיא זורמת. עכשיו נראה שההתגדות פחתה, סירוק אצלי מלווה ב-2 או 3 סירוקים אצלה. במהרה כבר לא צריך להתאמץ.
היא מחייכת.
אני נמס.
הסירוק ממשיך רק אצלה.
היא נינוחה ומזהה על השולחן מברשת נוספת (של אמא) ורוצה גם אותה. עכשיו היא מסתרקת בשתי מברשות! (אייקון של הפתעה גמורה)
עשיתי את זה! פיצחתי את השיטה! - באמת? אז זהו, שמחר היא תתנגד שוב. אני משוכנע בכך, או לפחות חשוב לי להאמין. מחר יתכן שאותה הטכניקה תצליח. יתכן גם שלא, ואז אצטרך להיות יצירתי שוב. זוכר שהציפייה שלי לשיתוף הפעולה שלה, היא המלכודת הראשונה.